מתי הופיע הרכב החשמלי הראשון
רבים יגידו שהמכונית החשמלית הראשונה הייתה טסלה רודסטר משנת 2006 או ניסאן ליף, המכונית החשמלית ההמונית ביותר בעולם בשנת 2013. אבל אם מדברים על המאה ה-21, מעטים יודעים שהמכונית החשמלית הראשונה הופיעה עוד ב-2003, ואף "שאגה" כמו חיית דלק. אבל למעשה, הכל התחיל הרבה יותר מוקדם.
מקובל לחשוב כי מכוניות עם מנועים חשמליים הופיעו רק לאחרונה. אבל זה לא כך – תחילת ההיסטוריה של כלי רכב חשמליים חוזרת כמעט 200 שנה אחורה. המכונית החשמלית נולדה לא רק לפני מכונית הדלק, אלא לפני מנוע הבעירה הפנימית עצמו.
עוד בשנת 1828 הממציא ההונגרי אניוש יידליק יצר עגלה שנעה על חשמל ומזכירה יותר סקייטבורד מאשר מכונית.
אך באופן רשמי, המצאת המכונית החשמלית הראשונה עם סוללה חד פעמית מיוחסת לתומס דבנפורט ורוברט דיווידסון. זה קרה ב-1842.
ובשנת 1891, הממציא האמריקאי וויליאם מוריס יצר את המכונית החשמלית הראשונה שעברה לייצור המוני. כלי הרכב בשם "מוריס וסלומון" הפיק 4 כ"ס, האיץ למהירות מרבית של 24 קמ"ש ויכל לעבור עד 80 ק"מ על טעינה בודדת.
ואז נפתח עידן הבנזין, ולתקופה של כמעט 200 שנה המכוניות החשמליות הודחו לפינה אפלה של ההיסטוריה. הדיבורים על מכוניות חשמליות צצו שוב רק בשנות ה-90 של המאה ה-20, כאשר מחירי הנפט החלו לעלות במהירות – ואיתם גם השפעתם של אנשי איכות הסביבה. הייצור ההמוני חזר רק בתחילת המאה ה-21.
המכונית החשמלית הסדרתית הראשונה שנכנסה לייצור המוני יחסית, הייתה מיצובישי i-MiEV (המכונה גם פיג'ו iOn וסיטרואן C-Zero). המכונית הושקה בשנת 2009 והפכה מיד ללהיט – נמכרו יותר מ-10,000 עותקים.
להצלחה גדולה יותר זכתה ההאצ'בק החשמלית ניסאן ליף, שנחשבה בשנת 2013 למכונית החשמלית הפופולרית ביותר בעולם.
עם זאת, הפריחה האמיתית בענף המכוניות החשמליות התרחשה רק לאחר הופעתה של טסלה. ב-1 בפברואר 2008, אילון מאסק התיישב מאחורי ההגה של הטסלה הראשונה, והפך לבעלים הראשון שלה. הרודסטר היא לא רק הדגם הראשון של טסלה, אלא גם מכונית הייצור החשמלית הראשונה שמשתמשת בסוללות ליתיום-יון וגם החשמלית הסדרתית הראשונה שיכלה לעבור למעלה מ-320 ק"מ על טעינה בודדת.
נגלה סוד קטן – למעשה, המכונית החשמלית הראשונה של המאה ה-21 הקדימה את טסלה ב-5 שנים: בשנת 2003, כאשר טסלה עוד התעסקה ברישום הסימן המסחרי. המכונית החשמלית הראשונה עשתה את הופעת הבכורה שלה בקולנוע. להפתעת כולם ולשמחת מעריצי המותג האנגלי – מדובר ב-MINI!
המכונית הקטנה נבחרה בתור "הגיבור המוטורי" הראשי בסרט "הג'וב האיטלקי" לא בכדי: התדמית האייקונית והעליזה של המיני הבטיחה לספק הצלחה קופתית ליוצרי הסרט. ובמקביל לחלק דיבידנדים בצורת העלאת הביקוש לב.מ.וו, שרכשה זמן קצר לפני כן את המותג הבריטי.
"הג'וב האיטלקי" (2003) – סרט על שוד זהב בכיכובם של מארק וולברג, שרליז ת'רון, ג'ייסון סטיית'האם ויריבם אדוארד נורטון
שלוש מיני משחקות את התפקידים הראשיים בסרט, ועוזרות לשחקנים להיחלץ ממצבים חסרי תקווה. רוב הפעלולים נראים טבעיים לגמרי – וכל זה בלי גרפיקה ממוחשבת ופעלולנים בכל סצנה. עם זאת, מול המהנדסים הגרמנים הוצבה משימה לא פשוטה. לפי העלילה, גיבורי הסרט נמלטו ממרדף במנהרות הרכבת התחתית של לונדון, אך רשויות העיר לוס אנג'לס (בה התרחשו הצילומים) אסרו על שימוש במכוניות עם מנועי בעירה פנימית ברכבת התחתית.
אבל BMW מצאה פתרון מבריק – הפיכת המיני לחשמלית! יתרה מכך, שלושת הדגמים החשמליים התבלטו בדינמיקה ראויה ובאמינות גבוהה, שכן לצילום סצנות מרהיבות נדרשו מכוניות בטיחותיות ומהירות. ובזכות קסמי העריכה הן עדיין השמיעו "שאיגות דלק". זו הייתה פריצת דרך אמיתית, הרי באותה תקופה הגרמנים לא רק שלא ייצרו דגמי מיני חשמליים, אלא שום רכב חשמלי באופן כללי.
ה-MINI E החשמלית הראשונה קיבלה מנוע חשמלי שהפיק 150 קילוואט ו-220Nm. המיני מהסרטים האיצה ל-100 קמ"ש תוך 8 שניות, והמהירות המרבית שלה הוגבלה ל-153 קמ"ש. הסוללה בקיבולת 35 קוט"ש שקלה 260 ק"ג ויכלה לספק 250 ק"מ של נסיעה בין טעינות. נתונים מקובלים אפילו בסטנדרטים של ימינו!
לאחר יציאתו של "הג'וב האיטלקי", סוכנויות באמריקה מכרו 20% יותר מכוניות מאשר בשנה הקודמת. הסרט הפך למהלך שיווקי נהדר, ואחד ממבקרי Wall Street Journal אפילו הקנה לו את התואר "פרסומת המכוניות הטובה בהיסטוריה"
המיני קופר האייקונית החליפה כבר שלושה דורות, אבל רק הרביעי הנוכחי הפך אותה למכונית חשמלית אמיתית: הגרסה החזקה צוידה במנוע חשמלי המפיק 218 כ"ס ו-330Nm, שמסוגל להאיץ את ההאצ'בק ל-100 קמ"ש תוך 6,7 שניות. קיבולת הסוללה של 54,2 קוט"ש מספקת טווח נסיעה של עד 402 ק"מ.
